על מילים, צמדי מילים ואינטואיצייה.

יש אנשים חכמים בעולם. יש גם אנשים עם לב טוב.
הם לא רבים, התכונות הללו לא תמיד באות יחד ולא תמיד אתה מכיר אותם, אבל כשאחד כזה, שמשלב חכמה ולב טהור,  נקרה בדרכך - אתה שומר עליו מכל משמר!
לשמחתי, גיליתי מין יהלום שכזה.
הוא היה כאן המון זמן, אפילו קישקשנו פה ושם, אבל לאחרונה כאילו עבר ליטוש והרי הוא מתגלה במלוא הדרו.
חכם, רהוט, מצחיק, עמוק. אדם איכותי ומעניין.
עמוס חומות, מלא מסכות ולא נותן לאף אחד להתקרב. בעצם, זה לא הוא - פשוט מפחדים להתקרב באמת.
אנשים נשבים בתדמית שלו ומסרבים להרפות ולהבין שאולי טעו, אולי שפטו אותו לא נכון.
אולי זה נח להם? הוא הרי האחד שאליו הם ירוצו כשיש בעיות, עליו הם יתנפצו לרסיסים, תוך ידיעה ברורה שהוא ירים אותם מהקרשים.

                                              ומי יתמוך בו?
                                           
אבל גם לאותו אדם יש רגשות ויש לו בעיות. גם הוא רוצה לנוח, להפסיק להילחם ולרגע, רק לרגע אחד להיות הוא עצמו - נטול מסכות, נטול הגנות.
הוא רוצה מקום אחד בו יוכל להתפרק כמו אלה שמתפרקים עליו, הוא רוצה כתף להישען עליה, אבל אם ישען - כל השאר יפלו. הוא צריך להיות סלע. חזק, יציב. כזה ששום דבר לא מזיז, כזה ששום כח בעולם לא ישבור.
אבל לסלע הזה יש לב, יש לו רגשות ולסלע יש חולשות, אותן הוא צריך להסתיר ולהחביא מכולם.
בין כל עיסוקיו ומבעד לחומות - הוא מצא זמן להביע את הערכתו וכך כתב:

"אם יש משהו יפה אצל בן אדם זה החוכמת חיים שלו ומה שיותר יפה פה זה שהאדם משתף את חבריו כדי שילמדו ויחכימו.
אהבתי מאוד , אתה מוכשר ואנחנו צריכים להגיד תודה על השיתוף בזה."

אז סלע יקר, תודה על המילים החמות, אבל דע לך כי אתה לא לבד.
תישבר, תתנפץ, תתפרק.
תכעס, תבכה, תמוטט.
ותנוח, גם הלוחמים הגדולים ביותר צריכים לנוח.
אני כאן עכשיו.

לפוסט הקודם: אני תמיד צודק. גם כשאני טועה - אני צודק!