בין שמים לארץ

הוא לא היחיד שהלך, אני גם לא היחיד שאיבד חבר, אבל איכשהו בכל צפירה אני חושב רק עליו. בכל טקס, התמונות מתחלפות ובתמונה האחת שלפני, הדמעה זולגת. אני כבר יודע בדיוק מתי תורו, בכל זאת, זו כבר השנה התשיעית. מי קבור בתמונה שלפניו ומי בתמונה שאחריו.
שלושים שניות, עשר לכל אחד. כל מה שנשאר מהם זו התמונה. בכל שנה אותו הטקס. בכל שנה אותו כאב.
למחרת יש גם את הטקסים בבית הספר. קשה לומר שהייתה אהבה גדולה ביני ובין המוסד הזה, ביני לבין המורים, אבל מאז, בכל שנה הוא מאחד את כולנו. חיוכים מאולצים וכאב משותף. מעדכנים מה קורה איתנו ויודעים שאצלו שום דבר לא משתנה.
זה אפילו מרגיש קצת לא נעים. לחיות, לאהוב, ללמוד, לשנוא. להתקדם ולגדול עם השנים. הדינמיות הזו של החיים, היא זו שקשה, ולא, הוא לא מסתכל מלמעלה. הוא הרי קבור שם למטה. זה קצת לא הגיוני. בעצם, מה הגיוני? ילד בן 19 שיוצא להגן על כולם חוץ מעל עצמו וחוזר עם שלושה כדורים, סגור בתוך ארון ומעליו דגל ישראל.

אלעד אבוגני ז"ל.

ילד בן 19, עומד בין מאות אנשים, מסביב הלוויה צבאית וכל מילה מרגישה כמו מטח כבוד המפלח את הלב וקורע אותך מבפנים. עם השנים מתחילים להפנים, אפילו קצת להתרגל.
זו כבר הפכה לשיגרה: שני ימי זיכרון בכל שנה. האזכרה ויום הזיכרון. מיום ההולדת אתה בוחר להתעלם. זה כבר יותר מידי, אפילו לאחד שכבר ראה הכל. ובכל שנה, מספר המשתתפים באזכרה יורד, כשמספר המשתתפים בטקס יום הזיכרון מטפס באכזריות.
בחיים צריך להתקדם, להביט קדימה ולזכור את העבר. זו דרכו של עולם, זו דרכנו שלנו. עם משברים צריך להתמודד ומשברים הרי הם שמעצבים אותנו כבני אדם, אבל הפעם, כשמדובר בילד עם מדים, שנופל ומפיל אחריו את כל משפחתו וחבריו, המשבר הזה מעצב אותנו כעם.
אלעד, יקירי, תשע שנים שאני מצדיע לך בכל יום. תשע שנים שאתה שומר עליי מלמעלה ואני שומר אותך בתוך הלב.

לפוסט הבא: תעשיית גלעד שליט.
לפוסט הקודם: הדרך לארץ לעולם לא.