לכל אדם יש את היום המיוחד שלו. זה בדרך כלל יום שמח המלווה בברכות, איחולים ואם אתה ממש אהוב - אפילו תזכה לאיזו מתנה או שתיים. אבל ימי הולדת הם גם ימים מוזרים. מצד אחד, אין שום שינוי פיסי אמיתי. אנחנו נראים בדיוק כמו שניראנו כמה דקות לפני, חשבון הבנק שלנו, לצער חלק ניכר מאיתנו, עדיין זהה וכמות השיער המפארת את ראשי לא ממש השתנתה מהכמות שהייתה שם לפני כמה דקות.
מצד שני, משהו בהרגשה משתנה. בכל זאת, מדובר בציון דרך בחיים. עבורי זה כמו יום כיפור רק עם שירים, עוגות ולפ טופ - זמן לחשבון נפש. מין יום כזה שבו הכל עוצר ואתה צריך להתמודד עם השאלות המעצבנות של המבקר הגדול ביותר שלך - אתה עצמך. מה הספקת השנה, האם זה באמת מספק אותך? איפה טעית ובמה כדאי להמשיך ובכלל, מה לעזאזל הספקת בחיים עד כה?
התשובות בדרך כלל לא מעודדות. ההלכאה העצמית מתחילה להתפתח למימדים די מפחידים שכן תמיד אפשר להספיק יותר, המטרות שהצבנו לעצמנו עדיין לא נכבשו ולאן לעזאזל נעלמה לה שנה שלמה?!
הכבדות נופלת עלייך ולפתע היום הזה כבר לא כזה שמח ומאושר. החיוכים, לעומת זאת, בלתי נמנעים, שכן איזה אידיוט לא ישמח ביום המיוחד שלו? תארו לעצמכם שכלה תכנס לחופה אבלה וחפויית ראש. אני מבטיח לכם, גם היא מתוחה ומלאת חששות, אבל זה היום שלה והיא תחייך גם אם זה יעלה לה ובעיקר לאמא שלה בבריאות!
ואז מבעד לציפורניה החשופות של המרה השחורה שמאיימת להשתלט על היום המיוחד שלך, מבצבצת הפרופורציה מלאת החמלה. על כל מטרה שהוחמצה - אחת אחרת הושגה. את מה שלא הספקת עד לפני כמה דקות, כשעוד היית צעיר ויפה יותר - תוכל להשיג גם מחר. בניגוד לדעה הרווחת, אלוהים לא עומד עם סטופר ואף אחד לא רודף אחריך, אלה הן רק כמה מוסכמות שנחרטו בראשנו ע"י הזרם המרכזי שסוחף אותנו למחוזות הבנאליות.
אני בן 29 היום. הגוף הזדקן ביום נוסף, העולם מציין עוד שנה שבה טימטמתי בערך את כולם, אבל בעיקר את עצמי והמחשבות סוקרות את אירועי השנה החולפת. ומה איתי? בעיקר נע בין פחד לריגוש, בין שמחה ליאוש ובין החמצה למימוש. ממשיך לחייך כי אני פשוט לא יודע אחרת. הגוף בן 29 והלב בן יומיים. עמוק בפנים אני עדיין אותו ילד שפשוט מסרב להיכנע למספרים.
לפוסט הבא: בין שמים לארץ.
לפוסט הקודם: על ההבדל בין מי שאתה למי שרוצים שתהיה.
מצד שני, משהו בהרגשה משתנה. בכל זאת, מדובר בציון דרך בחיים. עבורי זה כמו יום כיפור רק עם שירים, עוגות ולפ טופ - זמן לחשבון נפש. מין יום כזה שבו הכל עוצר ואתה צריך להתמודד עם השאלות המעצבנות של המבקר הגדול ביותר שלך - אתה עצמך. מה הספקת השנה, האם זה באמת מספק אותך? איפה טעית ובמה כדאי להמשיך ובכלל, מה לעזאזל הספקת בחיים עד כה?
 |
| מגיע היום בו גם פיטר פן מסתכל לגיל המרושע בלבן של העיניים. |
התשובות בדרך כלל לא מעודדות. ההלכאה העצמית מתחילה להתפתח למימדים די מפחידים שכן תמיד אפשר להספיק יותר, המטרות שהצבנו לעצמנו עדיין לא נכבשו ולאן לעזאזל נעלמה לה שנה שלמה?!
הכבדות נופלת עלייך ולפתע היום הזה כבר לא כזה שמח ומאושר. החיוכים, לעומת זאת, בלתי נמנעים, שכן איזה אידיוט לא ישמח ביום המיוחד שלו? תארו לעצמכם שכלה תכנס לחופה אבלה וחפויית ראש. אני מבטיח לכם, גם היא מתוחה ומלאת חששות, אבל זה היום שלה והיא תחייך גם אם זה יעלה לה ובעיקר לאמא שלה בבריאות!
ואז מבעד לציפורניה החשופות של המרה השחורה שמאיימת להשתלט על היום המיוחד שלך, מבצבצת הפרופורציה מלאת החמלה. על כל מטרה שהוחמצה - אחת אחרת הושגה. את מה שלא הספקת עד לפני כמה דקות, כשעוד היית צעיר ויפה יותר - תוכל להשיג גם מחר. בניגוד לדעה הרווחת, אלוהים לא עומד עם סטופר ואף אחד לא רודף אחריך, אלה הן רק כמה מוסכמות שנחרטו בראשנו ע"י הזרם המרכזי שסוחף אותנו למחוזות הבנאליות.
אני בן 29 היום. הגוף הזדקן ביום נוסף, העולם מציין עוד שנה שבה טימטמתי בערך את כולם, אבל בעיקר את עצמי והמחשבות סוקרות את אירועי השנה החולפת. ומה איתי? בעיקר נע בין פחד לריגוש, בין שמחה ליאוש ובין החמצה למימוש. ממשיך לחייך כי אני פשוט לא יודע אחרת. הגוף בן 29 והלב בן יומיים. עמוק בפנים אני עדיין אותו ילד שפשוט מסרב להיכנע למספרים.
לפוסט הבא: בין שמים לארץ.
לפוסט הקודם: על ההבדל בין מי שאתה למי שרוצים שתהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תמיד שמח לתגובות!