הוא לא יזכור אותי.
גם אם ארקוד מולו בצעדים מלאי חן ואנופף בידיי אל על - הוא פשוט לא יזכור אותי.
עבורו הייתי עוד בן אדם רע וחסר אנושיות.
אחד כזה שמרוכז רק בעצמו. איש רע. אדיש.
כזה שדוחף את אוזניות הסיליקון היקרות של הפלאפון היקר שלו, מגביר ווליום ודוחף את הראש באפטיות פושעת למעמקי האדמה.
היום, לשניות ספורות - הפכתי לסוג האנשים שתמיד סלדתי מהם.
אותם אלה, שזנחו את החברה הישראלית היפה, החמה, זו אשר מרימה על נס את הסולידריות
והעזרה לזולת לטובת העולם הקטן והצר שלהם.
זה קורע אותי. מהבוקר אני לא מתפקד. פשוט לא מצליח לחשוב על כלום.
אני הרי לא כזה! זה האדם שנשבעתי שלעולם לא אהיה!
הוא ניגש אליי, בדרך לתחנת האוטובוס וסימן משהו עם יד רועדת מבושה.
הוצאתי אזניה אחת מהאוזן ולרגע עצרתי לברר מה הוא רוצה.
הוא הושיט יד ובתנועה קלה סימן לי לנדבה.
כבר לפני המון זמן הפסקתי לחלק נדבות לכל דורש. כל העסק הזה פשוט דחה אותי.
קבצנים פזורים בכל מקום, פושטים יד. זה הפך למקצוע. רשתות של קבצנים.
חינכו אותי לעזור לכל מי שמגיע למצב של פשיטת יד, אבל המציאות בארץ פשוט בלתי נסבלת.
כבר קשה להבחין בין אותו אחד שבאמת זקוק לכמה שקלים לבין עוד סוחר תרומות מקצועי.
אבל הוא היה שונה. כבר שהוא ניגש אליי משהו בתוכי אמר לי שהוא זקוק לעזרה,
אבל בחרתי להתעלם. החזרתי את האוזנייה למקום והמשכתי ללכת.
הוא הלך אחרי עוד כמה צעדים והתייאש.
לקח לי בדיוק דקה להבין מה עשיתי.
המבט המבוהל וחסר האונים שלו רודף אותי עד עכשיו. הוא לא הצליח לבטא את עצמו.
הוא ניסה להסביר לי שהוא אמיתי. ניסה בכל כוחו לומר לי שאין לו ברירה אחרת,
אבל שום דבר לא יצא מפיו פרט לנהמות לא ברורות. הוא פשוט לא יכל לדבר.
סירבתי לאדם מבוגר, שנוסף להכל אלוהים שכח לברך אותו ביכולות דיבור.
והמבט שלו. המבט המבוהל הזה לא נותן לי מנוח.
אחרי כמה דקות, מהאוטובוס, ראיתי אותו מסמן לאנשים שהוא רוצה לנסוע באוטובוס ואין לו כסף לנסיעה. עובר בחוסר אונים מאדם לאדם. לעזאזל!
5 שקלים והייתי הופך אותו לאדם קצת פחות עצוב. 5 שקלים ואולי הוא היה מחייך בזכותי!
מהבוקר אני מסתובב עם גרון חנוק.
הדמעות שלא יוצאות מהעיניים, זולגות על הלב, שנקרע.
למה לא הקשבתי?!
לא הקשבתי לו וגם לא ללב, ההוא שאף פעם לא טועה!
ועבר עליי יום פשוט מזעזע. יום שלם שאני לא מתפקד ואני מאשים בזה רק את עצמי.
זה פשוט מגיע לי.
אני לעולם לא אשכח אותו.
המבט הזה, הקריאה האילמת לעזרה. זה פשוט לא יוצא לי מהראש.
לא כך חונכתי. אני פשוט לא אחד מאותם אלפי זומבים אפאטים וחסרי רגישות.
מעולם לא התחרטתי על החלטה שעשיתי. עד היום.
אני פשוט מתבייש בעצמי וגרוע מכך - אין לי איך לתקן.
אני בספק אם אפגוש באותו יהודי יקר שפנה אליי בחוסר אונים.
אני גם בספק אם מילות החרטה הללו יגיעו אליו אי פעם.
כל שנותר לי הוא ללמוד מאותה דקה החוזרת בריפיט שמסרב להסתיים בתוך הראש וקורעת את הלב בכל פעם מחדש.
לפוסט הקודם: מה צריך בן אדם?
גם אם ארקוד מולו בצעדים מלאי חן ואנופף בידיי אל על - הוא פשוט לא יזכור אותי.
עבורו הייתי עוד בן אדם רע וחסר אנושיות.
אחד כזה שמרוכז רק בעצמו. איש רע. אדיש.
כזה שדוחף את אוזניות הסיליקון היקרות של הפלאפון היקר שלו, מגביר ווליום ודוחף את הראש באפטיות פושעת למעמקי האדמה.
היום, לשניות ספורות - הפכתי לסוג האנשים שתמיד סלדתי מהם.
אותם אלה, שזנחו את החברה הישראלית היפה, החמה, זו אשר מרימה על נס את הסולידריות
והעזרה לזולת לטובת העולם הקטן והצר שלהם.
זה קורע אותי. מהבוקר אני לא מתפקד. פשוט לא מצליח לחשוב על כלום.
אני הרי לא כזה! זה האדם שנשבעתי שלעולם לא אהיה!
הוא ניגש אליי, בדרך לתחנת האוטובוס וסימן משהו עם יד רועדת מבושה.
הוצאתי אזניה אחת מהאוזן ולרגע עצרתי לברר מה הוא רוצה.
הוא הושיט יד ובתנועה קלה סימן לי לנדבה.
כבר לפני המון זמן הפסקתי לחלק נדבות לכל דורש. כל העסק הזה פשוט דחה אותי.
קבצנים פזורים בכל מקום, פושטים יד. זה הפך למקצוע. רשתות של קבצנים.
חינכו אותי לעזור לכל מי שמגיע למצב של פשיטת יד, אבל המציאות בארץ פשוט בלתי נסבלת.
כבר קשה להבחין בין אותו אחד שבאמת זקוק לכמה שקלים לבין עוד סוחר תרומות מקצועי.
אבל הוא היה שונה. כבר שהוא ניגש אליי משהו בתוכי אמר לי שהוא זקוק לעזרה,
אבל בחרתי להתעלם. החזרתי את האוזנייה למקום והמשכתי ללכת.
הוא הלך אחרי עוד כמה צעדים והתייאש.
לקח לי בדיוק דקה להבין מה עשיתי.
המבט המבוהל וחסר האונים שלו רודף אותי עד עכשיו. הוא לא הצליח לבטא את עצמו.
הוא ניסה להסביר לי שהוא אמיתי. ניסה בכל כוחו לומר לי שאין לו ברירה אחרת,
אבל שום דבר לא יצא מפיו פרט לנהמות לא ברורות. הוא פשוט לא יכל לדבר.
סירבתי לאדם מבוגר, שנוסף להכל אלוהים שכח לברך אותו ביכולות דיבור.
והמבט שלו. המבט המבוהל הזה לא נותן לי מנוח.
אחרי כמה דקות, מהאוטובוס, ראיתי אותו מסמן לאנשים שהוא רוצה לנסוע באוטובוס ואין לו כסף לנסיעה. עובר בחוסר אונים מאדם לאדם. לעזאזל!
5 שקלים והייתי הופך אותו לאדם קצת פחות עצוב. 5 שקלים ואולי הוא היה מחייך בזכותי!
 |
| בסך הכל חתיכת ברזל. |
מהבוקר אני מסתובב עם גרון חנוק.
הדמעות שלא יוצאות מהעיניים, זולגות על הלב, שנקרע.
למה לא הקשבתי?!
לא הקשבתי לו וגם לא ללב, ההוא שאף פעם לא טועה!
ועבר עליי יום פשוט מזעזע. יום שלם שאני לא מתפקד ואני מאשים בזה רק את עצמי.
זה פשוט מגיע לי.
אני לעולם לא אשכח אותו.
המבט הזה, הקריאה האילמת לעזרה. זה פשוט לא יוצא לי מהראש.
לא כך חונכתי. אני פשוט לא אחד מאותם אלפי זומבים אפאטים וחסרי רגישות.
מעולם לא התחרטתי על החלטה שעשיתי. עד היום.
אני פשוט מתבייש בעצמי וגרוע מכך - אין לי איך לתקן.
אני בספק אם אפגוש באותו יהודי יקר שפנה אליי בחוסר אונים.
אני גם בספק אם מילות החרטה הללו יגיעו אליו אי פעם.
כל שנותר לי הוא ללמוד מאותה דקה החוזרת בריפיט שמסרב להסתיים בתוך הראש וקורעת את הלב בכל פעם מחדש.
לפוסט הקודם: מה צריך בן אדם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תמיד שמח לתגובות!