הדרך לארץ לעולם לא

לכל אדם יש את היום המיוחד שלו. זה בדרך כלל יום שמח המלווה בברכות, איחולים ואם אתה ממש אהוב - אפילו תזכה לאיזו מתנה או שתיים. אבל ימי הולדת הם גם ימים מוזרים. מצד אחד, אין שום שינוי פיסי אמיתי. אנחנו נראים בדיוק כמו שניראנו כמה דקות לפני, חשבון הבנק שלנו, לצער חלק ניכר מאיתנו, עדיין זהה וכמות השיער המפארת את ראשי לא ממש השתנתה מהכמות שהייתה שם לפני כמה דקות.
מצד שני, משהו בהרגשה משתנה. בכל זאת, מדובר בציון דרך בחיים. עבורי זה כמו יום כיפור רק עם שירים, עוגות ולפ טופ - זמן לחשבון נפש. מין יום כזה שבו הכל עוצר ואתה צריך להתמודד עם השאלות המעצבנות של המבקר הגדול ביותר שלך - אתה עצמך. מה הספקת השנה, האם זה באמת מספק אותך? איפה טעית ובמה כדאי להמשיך ובכלל, מה לעזאזל הספקת בחיים עד כה?

מגיע היום בו גם פיטר פן מסתכל לגיל המרושע בלבן של העיניים.

התשובות בדרך כלל לא מעודדות. ההלכאה העצמית מתחילה להתפתח למימדים די מפחידים שכן תמיד אפשר להספיק יותר, המטרות שהצבנו לעצמנו עדיין לא נכבשו ולאן לעזאזל נעלמה לה שנה שלמה?!
הכבדות נופלת עלייך ולפתע היום הזה כבר לא כזה שמח ומאושר. החיוכים, לעומת זאת, בלתי נמנעים, שכן איזה אידיוט לא ישמח ביום המיוחד שלו? תארו לעצמכם שכלה תכנס לחופה אבלה וחפויית ראש. אני מבטיח לכם, גם היא מתוחה ומלאת חששות, אבל זה היום שלה והיא תחייך גם אם זה יעלה לה ובעיקר לאמא שלה בבריאות!
ואז מבעד לציפורניה החשופות של המרה השחורה שמאיימת להשתלט על היום המיוחד שלך, מבצבצת הפרופורציה מלאת החמלה. על כל מטרה שהוחמצה - אחת אחרת הושגה. את מה שלא הספקת עד לפני כמה דקות, כשעוד היית צעיר ויפה יותר - תוכל להשיג גם מחר. בניגוד לדעה הרווחת, אלוהים לא עומד עם סטופר ואף אחד לא רודף אחריך, אלה הן רק כמה מוסכמות שנחרטו בראשנו ע"י הזרם המרכזי שסוחף אותנו למחוזות הבנאליות.
אני בן 29 היום. הגוף הזדקן ביום נוסף, העולם מציין עוד שנה שבה טימטמתי בערך את כולם, אבל בעיקר את עצמי והמחשבות סוקרות את אירועי השנה החולפת. ומה איתי? בעיקר נע בין פחד לריגוש, בין שמחה ליאוש ובין החמצה למימוש. ממשיך לחייך כי אני פשוט לא יודע אחרת. הגוף בן 29 והלב בן יומיים. עמוק בפנים אני עדיין אותו ילד שפשוט מסרב להיכנע למספרים.

לפוסט הבא: בין שמים לארץ.
לפוסט הקודם: על ההבדל בין מי שאתה למי שרוצים שתהיה.

על ההבדל בין מי שאתה למי שרוצים שתהיה

ממרומי גילי המופלג כבר קשה להיזכר מה הילד שהייתי פעם רצה להיות כשיגדל.

פרסומאי בטח לא הייתה אחת האופציות. כתיבה זה הרי תחביב ולילד היה פוטנציאל. זיהו אותו מגיל קטן, את הפוטנציאל החביב. היו גם כמה מורים ביסודי שטענו שהילד גאון ושלחו את הילד להיות מדען, רופא או משפטן חריף והצעד הראשון בדרך היה סוג של כיתת מחוננים. יכול להיות שהם צדקו, היכולות בהחלט קיימות.

את העובדה שהגאון הקטן לא מסוגל להתרכז ליותר מארבע שניות, אגב, אף אחד לא טרח לבדוק. כל עוד המאיות זרמו הכל היה בסדר. גם העובדה שהעילוי הקטן הראה סממנים עזים לאנטי ממסדיות שובבה כבר ביסודי לא הפריעה לאף אחד. ואם אלה לא הפריעו, אז מהו מרד נעורים קטן ולא מזיק נגד המורים. כל המורים. טוב, למעט אחד או שניים.  הילד מבריק והראש יסתדר, הוא רק צריך לגדול, להתבגר ולעשות מה שמצפים ממנו.

והשנים מתחילות לעבור וככל שאנחנו גדלים, התדמית שלנו בעיניי הסביבה מתעצבת ומזינה את עצמה. לכל אחד יש דעה ברורה על מה שאנחנו צריכים לעשות עם החיים שלנו כשהוא עצמו לא יודע מה הם רוצים מהחיים שלו, אבל בדיוק בשביל זה הסביבה שלו קיימת - מישהו כבר ידאג לבעוט גם אותו למסלול הקבוע שאחרים בנו עבורו וזו כבר בעיה שלו. הבעיה שלנו מתחילה כשאנחנו נכנעים לתדמית הזו, מתחילים לחיות לפיה ולעזאזל עם מה שאנחנו רוצים. 

ילד עם פוטנציאל. מעניין מה יצא ממנו..

אני לא מדבר רק על קריירה ועבודה. תחשבו למשל על מערכת היחסים האחרונה שלכם. תעצמו עיניים ותזכרו איזה אדם נכנס אליה. עכשיו תפתחו את העיניים, לכו למראה הקרובה ותראו איזה אדם יצא ממנה. הצד השני מנסה לעצב ולשנות אותך לפי צריכיו ונקודת מבטו, לא מתוך כוונה רעה, אגב, זהו הטבע האנושי. אנחנו פשוט מנסים ליצור לעצמנו סביבת חיים נוחה ככל שאפשר.

אל תטעו, אני בעד שינויים ותיקונים ובטח בעד פשרות במערכות יחסים. הרי אם כל אחד יתבצר בעמדתו, לא נתפתח לעולם והדרך להצלחה במערכת יחסים היא התאמות הדדיות והשלמה אחד של השני, אבל כמו בכל תחום אחר צריך לדעת את המינון הנכון ואם את במערכת יחסים איתי - תאהבי את מי שאני עכשיו ולא את מי שאני יכול להיות בעתיד. 

לפעמים אני מסתכל מסביבי ורואה כל כך הרבה אנשים שנאבקים בכל כוחם רק כדי להישאר במסגרת שהחיים מכתיבים להם, ללכת בנתיב התדמית שמישהו אחר יצר עבורם. ללמוד מקצוע נחשב, למצוא עבודה קבועה, אם המזל משחק להם אז הם גם יפלו על בחורה מבית טוב וימשיכו את חייהם בנתיב הקבוע והמוצלח שלהם.
העובדה שרובם תקועים עם מקצוע שמעניין אותם בערך כמו מאבק ההירואי של גחלילית השדה המצויה באיתני הטבע לא באמת משנה, גם העובדה שג'וב החלומות שבו הם תקועים גורם להם ריגוש בערך כמו שערוץ 23 בלילות ימי שישי העליזים גורם לכל מי שאינו חיים יבין לא ממש מפריעה לאף אחד - העיקר שהם מסודרים, לא?

עברתי כמה דברים בחיים. קורות החיים שלי עמוסים ומגוונים. איבדתי עבודות ואיבדתי אנשים. אם להיות ממש כן, יכול להיות שאיבדתי גם דברים נוספים בגלל דרך החיים שלי, אבל דבר אחד מעולם לא איבדתי - את עצמי.

הילד ההוא, עם ההפרעות, הפוטנציאל והאידיאלים עדיין כאן. הוא עדיין ילד שובב וסקרן, כזה שרואה את העולם אחרת ולעזאזל המסגרות. עדיין ילד, רק עם הרבה יותר מגובש ומנוסה.

אני כבר בן 28. יש אנשים שעדיין מחכים שאתבגר.

לפוסט הבא: הדרך לארץ לעולם לא.
לפוסט הקודם: על כאב, משברים ונפילות מתח.