על חומות, מסיכות ופחדים

משברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כבני אדם. אנו חווים אותם כבר מרגע לידתנו, גורמים לאחד שכזה ברגע שאנחנו נפרדים מהעולם ובדרך לומדים מרצף המשברים, העונה לשם הכל כך בנאלי - "החיים שלנו".

בין כל אותם המשברים ישנו משבר אחד, שתמיד נראה כאילו ממנו כבר לא נצליח להתאושש. בדרך כלל מעורב בו רגש אותו אנו מכנים בשם הקליט: "אהבת חיינו". כשהיא בסביבה, ההרגשה הזו מעיפה אותנו כ"כ גבוה, עד כדי כך שאנחנו מפחדים לחשוב על מרחק הנחיתה וממשיכים לנסוק מעלה בשאננות ומתעלמים משלל הסימנים והחושים שזועקים לנו להיזהר, זועקים שהסערה מתקרבת. והיא מגיעה. תמיד. בלי יוצא מהכלל. לפעמים נראה כאילו הגענו קרוב מידי לאלוהים והוא בעצמו מגיח ממקום מושבו ושולח אגרוף זועם אל תוך המנוע שלקח אותנו כ"כ גבוה. בשנייה אחת המנוע מתפרק ומתנפץ לרסיסים כ"כ קטנים עד שאנחנו לפתע מבינים את גודל הטעות שהלב שלנו גרם לנו לעשות - לשים את מבטחנו ואת אהבתנו בידו של אחר, שעד לא מזמן היה אדם זר לחלוטין.

לא קיים דבר מפחיד יותר מההתרסקות הזו. קילומטרים על גבי קילומטרים של צניחה ללא מצנח, כשבדרך המטען שסחבת עד כה בקלות מחשידה הופך לכבד מנשוא, מה שמאיץ את הצניחה מטה. ואז מגיעה הפגיעה בקרקע...

אם אלוהים שלח אגרוף שניפץ את הלב כשהיינו למעלה - שאר הגוף מתנפץ לאלפי רסיסים כשאנחנו פוגשים בבדידות, שנמצאת אי שם במעמקי המציאות. 

פצוע, חבול, למוד אכזבות ולא לומד אף פעם.

לוקח זמן לקום ולחבר את עצמנו מחדש, לפעמים חיים שלמים של נסיונות נואשים לעמוד שוב על הרגליים, שכרגע אבודות בין ערימת הרסיסים הפזורה במקום ההתרסקות. ההבנה שאף אחד לא יכול לעזור לנו פשוט בלתי נסבלת ואז מגיעה הבדידות. לאט לאט אנחנו מגלים כי יש רק דבר אחד נורא יותר מלהיות בודד - שאחרים ידעו שאנחנו בודדים.

אז אנחנו מציירים חיוך על הפנים, כשבפנים הכל ריק. אוספים כוחות במאמץ עילאי רק כדי לעמוד זקוף כשאנו ליד אחרים ומנסים להסתיר את מה שקורה מאחורי המסיכה. כל יום הוא סיוט מתמשך רק כדי שנוכל להגיע להדרן של מופע האימים - השנייה הספציפית שלפני ההירדמות.
רק שם, מכורבלים עם עצמנו בתוך המיטה ומתחת לשמיכה שנראית כמו הדבר הכי חם שיגע בנו אי פעם - אנו סוף סוף יכולים לחזור למצב האמיתי אליו הגענו - שבורים ובודדים.

ובכל פרידה מאהובה מגיעה מחדש אותה המחשבה - זו הייתה אהבת חיינו. ללא ספק. נכון שאמרנו את זה גם בפעם הקודמת, אבל הפעם זו האחת. אי אפשר לאהוב יותר מזה, זה כבר לא אנושי. ומה שאנחנו בעצם לא מבינים, שבכל פרידה אנו נפרדים מחדש מכל אהבות חיינו הקודמות. טראומה אחר טרואמה, בסזיפיות נוראית ומבלי לפסוח על אף אכזבה שעברנו.

לפעמים זה לוקח שבועות ולפעמים חודשים. יש כאלה שמנסים לאסוף את עצמם במשך שנים עד שהם מצליחים לעמוד מול הפחד הגדול ביותר של המין האנושי: להיפגע שוב.