על חומות, מסיכות ופחדים

משברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כבני אדם. אנו חווים אותם כבר מרגע לידתנו, גורמים לאחד שכזה ברגע שאנחנו נפרדים מהעולם ובדרך לומדים מרצף המשברים, העונה לשם הכל כך בנאלי - "החיים שלנו".

בין כל אותם המשברים ישנו משבר אחד, שתמיד נראה כאילו ממנו כבר לא נצליח להתאושש. בדרך כלל מעורב בו רגש אותו אנו מכנים בשם הקליט: "אהבת חיינו". כשהיא בסביבה, ההרגשה הזו מעיפה אותנו כ"כ גבוה, עד כדי כך שאנחנו מפחדים לחשוב על מרחק הנחיתה וממשיכים לנסוק מעלה בשאננות ומתעלמים משלל הסימנים והחושים שזועקים לנו להיזהר, זועקים שהסערה מתקרבת. והיא מגיעה. תמיד. בלי יוצא מהכלל. לפעמים נראה כאילו הגענו קרוב מידי לאלוהים והוא בעצמו מגיח ממקום מושבו ושולח אגרוף זועם אל תוך המנוע שלקח אותנו כ"כ גבוה. בשנייה אחת המנוע מתפרק ומתנפץ לרסיסים כ"כ קטנים עד שאנחנו לפתע מבינים את גודל הטעות שהלב שלנו גרם לנו לעשות - לשים את מבטחנו ואת אהבתנו בידו של אחר, שעד לא מזמן היה אדם זר לחלוטין.

לא קיים דבר מפחיד יותר מההתרסקות הזו. קילומטרים על גבי קילומטרים של צניחה ללא מצנח, כשבדרך המטען שסחבת עד כה בקלות מחשידה הופך לכבד מנשוא, מה שמאיץ את הצניחה מטה. ואז מגיעה הפגיעה בקרקע...

אם אלוהים שלח אגרוף שניפץ את הלב כשהיינו למעלה - שאר הגוף מתנפץ לאלפי רסיסים כשאנחנו פוגשים בבדידות, שנמצאת אי שם במעמקי המציאות. 

פצוע, חבול, למוד אכזבות ולא לומד אף פעם.

לוקח זמן לקום ולחבר את עצמנו מחדש, לפעמים חיים שלמים של נסיונות נואשים לעמוד שוב על הרגליים, שכרגע אבודות בין ערימת הרסיסים הפזורה במקום ההתרסקות. ההבנה שאף אחד לא יכול לעזור לנו פשוט בלתי נסבלת ואז מגיעה הבדידות. לאט לאט אנחנו מגלים כי יש רק דבר אחד נורא יותר מלהיות בודד - שאחרים ידעו שאנחנו בודדים.

אז אנחנו מציירים חיוך על הפנים, כשבפנים הכל ריק. אוספים כוחות במאמץ עילאי רק כדי לעמוד זקוף כשאנו ליד אחרים ומנסים להסתיר את מה שקורה מאחורי המסיכה. כל יום הוא סיוט מתמשך רק כדי שנוכל להגיע להדרן של מופע האימים - השנייה הספציפית שלפני ההירדמות.
רק שם, מכורבלים עם עצמנו בתוך המיטה ומתחת לשמיכה שנראית כמו הדבר הכי חם שיגע בנו אי פעם - אנו סוף סוף יכולים לחזור למצב האמיתי אליו הגענו - שבורים ובודדים.

ובכל פרידה מאהובה מגיעה מחדש אותה המחשבה - זו הייתה אהבת חיינו. ללא ספק. נכון שאמרנו את זה גם בפעם הקודמת, אבל הפעם זו האחת. אי אפשר לאהוב יותר מזה, זה כבר לא אנושי. ומה שאנחנו בעצם לא מבינים, שבכל פרידה אנו נפרדים מחדש מכל אהבות חיינו הקודמות. טראומה אחר טרואמה, בסזיפיות נוראית ומבלי לפסוח על אף אכזבה שעברנו.

לפעמים זה לוקח שבועות ולפעמים חודשים. יש כאלה שמנסים לאסוף את עצמם במשך שנים עד שהם מצליחים לעמוד מול הפחד הגדול ביותר של המין האנושי: להיפגע שוב.

תעשיית גלעד שליט

הגיע הזמן שמישהו יאמר זאת: גלעד שליט הפסיק לכאוב לנו - הוא הפך מחייל שנזנח בשבי האוייב לפסטיבל עממי. המצב כל כך מגוחך שאנו ממש מרגישים מחוייבים להזכיר את שמו בכל פורום אפשרי, החל משיחות סלון משפחתיות וכלה בטקסים רישמיים. המחוייבות הזו לא נובעת מדבקות מעוררת השראה במטרה, אלא כתוצאה מסטטוס אותו אנחנו עצמנו יצרנו שכאילו אומר: אני ישראלי טוב ולכן אזכיר את שמו.

צר לי, אבל גלעד שליט מודל 2011 הוא לא יותר מפולקלור.

קשה להאשים אותי בחוסר אהבה לארץ ולמולדת. קשה עוד יותר להאשים אותי בזילות חיי יהודים, בטח כאלה שחרפו נפשם כדי שאני אוכל לשבת בביתי ולכתוב להנאתי ולפרנסתי, אבל התנהלות מטה המאבק והמשפחה פשוט בלתי נתפסים עבורי ומיישמים, הלכה למעשה את הפתגם: "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות".

במהלך השנים טענתי כי התנהלות המשפחה ומטה המאבק פשוט קוברים את הילד המסכן הזה בשבי. כל הפגנה, כל נאום, כל יוזמה תקשורתית פשוט גורמים לחמאס לשבת בצד וליהנות מהעם היושב בציון, אשר זועק לשיחרור גלעד בעוד המנהיגים מפקירים אותו. נשגב מבינתי כיצד אף אחד לא רואה כי ההתנהלות הזו משחקת לידי החמאס, כיצד בפאסיביות פושעת אירגון טרור חוטף חייל וצופה מהצד בקרע ההולך ונפער בין העם למנהיגיו.

עם מי אנחנו בעצם נלחמים?

לאחרונה, אנו עדים לקמפיין על גבי קמפיין ולקפיצה מגימיק לגימיק ונראה כי מישהו שכח שמדובר בחייל, בבן אדם, בילד שלא בחר להיות מה שהוא ואיפה שהוא היום. ההתייחסות אליו הפכה להתייחסות כאל מותג שנאבק על רלוונטיות המדף שלו. גימיקים שטותיים דוגמת צינוק הסלב מראים זילות בלתי מובנת במטרה ובגלעד עצמו, גם אם הכוונה היא טובה. 

אם נאמץ לרגע את עולם הפרסום, וכפי שהמאבק מתנהל - מדובר בקמפיין לכל דבר ועיניין, אז הקריאייטיב ושפת המותג אולי נכונים, אבל האסטרטגיה ופילוח קהל היעד גובלים בבורות משוועת.

המותג הזה, שנקרא גלעד שליט מגלגל מיליונים ואין אף אחד שיקום ויאמר שכל ההשקעה הזו פשוט יורדת לטימיון, שכן את הקהל הישראלי לא צריך לשכנע שמקומו לא בשבי. הבעיה נמצאת בעזה והפתרון נמצא בחו"ל.

אם ההשקעה והמאמץ היו מופנים כלפיי חוץ, אני סמוך ובטוח שגלעד כבר היה איתנו. החמאס, על כל נבזיותו, אינו מסוגל לעמוד בלחץ עולמי שתחשוף את אכזריותו ותעמיד את כל מערך ההסברה שלו בספק, שהרי הוא בנוי על אמפאתיה לחלש וביסס את עצמו כמסכן וחסר ישע אל מול היישות הציונית. ברגע שדעת הקהל העולמית תופנה נגדו, שהרי כל בר דעת מבין כי אין כל הצדקה מוסרית או צבאית להחזיק בילד חסר ישע - כבר לא תהיה ברירה והמחיר הבלתי שפוי בעליל אותו החמאס דורש יפחת פלאים.

ברגע שנפנים, שבזמן שאנחנו נלחמים בינינו לבין עצמנו על דעת הקהל ועל הילד שיושב בחדר חשוך ומוחבא מהעולם החמאס כובש כל שביב אמפטיה עולמית - מצבנו בעולם ישתפר פלאים וסביר להניח שאדם נוסף יתהלך פה בנינו.

לפוסט הקודם: בין שמים לארץ.

בין שמים לארץ

הוא לא היחיד שהלך, אני גם לא היחיד שאיבד חבר, אבל איכשהו בכל צפירה אני חושב רק עליו. בכל טקס, התמונות מתחלפות ובתמונה האחת שלפני, הדמעה זולגת. אני כבר יודע בדיוק מתי תורו, בכל זאת, זו כבר השנה התשיעית. מי קבור בתמונה שלפניו ומי בתמונה שאחריו.
שלושים שניות, עשר לכל אחד. כל מה שנשאר מהם זו התמונה. בכל שנה אותו הטקס. בכל שנה אותו כאב.
למחרת יש גם את הטקסים בבית הספר. קשה לומר שהייתה אהבה גדולה ביני ובין המוסד הזה, ביני לבין המורים, אבל מאז, בכל שנה הוא מאחד את כולנו. חיוכים מאולצים וכאב משותף. מעדכנים מה קורה איתנו ויודעים שאצלו שום דבר לא משתנה.
זה אפילו מרגיש קצת לא נעים. לחיות, לאהוב, ללמוד, לשנוא. להתקדם ולגדול עם השנים. הדינמיות הזו של החיים, היא זו שקשה, ולא, הוא לא מסתכל מלמעלה. הוא הרי קבור שם למטה. זה קצת לא הגיוני. בעצם, מה הגיוני? ילד בן 19 שיוצא להגן על כולם חוץ מעל עצמו וחוזר עם שלושה כדורים, סגור בתוך ארון ומעליו דגל ישראל.

אלעד אבוגני ז"ל.

ילד בן 19, עומד בין מאות אנשים, מסביב הלוויה צבאית וכל מילה מרגישה כמו מטח כבוד המפלח את הלב וקורע אותך מבפנים. עם השנים מתחילים להפנים, אפילו קצת להתרגל.
זו כבר הפכה לשיגרה: שני ימי זיכרון בכל שנה. האזכרה ויום הזיכרון. מיום ההולדת אתה בוחר להתעלם. זה כבר יותר מידי, אפילו לאחד שכבר ראה הכל. ובכל שנה, מספר המשתתפים באזכרה יורד, כשמספר המשתתפים בטקס יום הזיכרון מטפס באכזריות.
בחיים צריך להתקדם, להביט קדימה ולזכור את העבר. זו דרכו של עולם, זו דרכנו שלנו. עם משברים צריך להתמודד ומשברים הרי הם שמעצבים אותנו כבני אדם, אבל הפעם, כשמדובר בילד עם מדים, שנופל ומפיל אחריו את כל משפחתו וחבריו, המשבר הזה מעצב אותנו כעם.
אלעד, יקירי, תשע שנים שאני מצדיע לך בכל יום. תשע שנים שאתה שומר עליי מלמעלה ואני שומר אותך בתוך הלב.

לפוסט הבא: תעשיית גלעד שליט.
לפוסט הקודם: הדרך לארץ לעולם לא.

הדרך לארץ לעולם לא

לכל אדם יש את היום המיוחד שלו. זה בדרך כלל יום שמח המלווה בברכות, איחולים ואם אתה ממש אהוב - אפילו תזכה לאיזו מתנה או שתיים. אבל ימי הולדת הם גם ימים מוזרים. מצד אחד, אין שום שינוי פיסי אמיתי. אנחנו נראים בדיוק כמו שניראנו כמה דקות לפני, חשבון הבנק שלנו, לצער חלק ניכר מאיתנו, עדיין זהה וכמות השיער המפארת את ראשי לא ממש השתנתה מהכמות שהייתה שם לפני כמה דקות.
מצד שני, משהו בהרגשה משתנה. בכל זאת, מדובר בציון דרך בחיים. עבורי זה כמו יום כיפור רק עם שירים, עוגות ולפ טופ - זמן לחשבון נפש. מין יום כזה שבו הכל עוצר ואתה צריך להתמודד עם השאלות המעצבנות של המבקר הגדול ביותר שלך - אתה עצמך. מה הספקת השנה, האם זה באמת מספק אותך? איפה טעית ובמה כדאי להמשיך ובכלל, מה לעזאזל הספקת בחיים עד כה?

מגיע היום בו גם פיטר פן מסתכל לגיל המרושע בלבן של העיניים.

התשובות בדרך כלל לא מעודדות. ההלכאה העצמית מתחילה להתפתח למימדים די מפחידים שכן תמיד אפשר להספיק יותר, המטרות שהצבנו לעצמנו עדיין לא נכבשו ולאן לעזאזל נעלמה לה שנה שלמה?!
הכבדות נופלת עלייך ולפתע היום הזה כבר לא כזה שמח ומאושר. החיוכים, לעומת זאת, בלתי נמנעים, שכן איזה אידיוט לא ישמח ביום המיוחד שלו? תארו לעצמכם שכלה תכנס לחופה אבלה וחפויית ראש. אני מבטיח לכם, גם היא מתוחה ומלאת חששות, אבל זה היום שלה והיא תחייך גם אם זה יעלה לה ובעיקר לאמא שלה בבריאות!
ואז מבעד לציפורניה החשופות של המרה השחורה שמאיימת להשתלט על היום המיוחד שלך, מבצבצת הפרופורציה מלאת החמלה. על כל מטרה שהוחמצה - אחת אחרת הושגה. את מה שלא הספקת עד לפני כמה דקות, כשעוד היית צעיר ויפה יותר - תוכל להשיג גם מחר. בניגוד לדעה הרווחת, אלוהים לא עומד עם סטופר ואף אחד לא רודף אחריך, אלה הן רק כמה מוסכמות שנחרטו בראשנו ע"י הזרם המרכזי שסוחף אותנו למחוזות הבנאליות.
אני בן 29 היום. הגוף הזדקן ביום נוסף, העולם מציין עוד שנה שבה טימטמתי בערך את כולם, אבל בעיקר את עצמי והמחשבות סוקרות את אירועי השנה החולפת. ומה איתי? בעיקר נע בין פחד לריגוש, בין שמחה ליאוש ובין החמצה למימוש. ממשיך לחייך כי אני פשוט לא יודע אחרת. הגוף בן 29 והלב בן יומיים. עמוק בפנים אני עדיין אותו ילד שפשוט מסרב להיכנע למספרים.

לפוסט הבא: בין שמים לארץ.
לפוסט הקודם: על ההבדל בין מי שאתה למי שרוצים שתהיה.

על ההבדל בין מי שאתה למי שרוצים שתהיה

ממרומי גילי המופלג כבר קשה להיזכר מה הילד שהייתי פעם רצה להיות כשיגדל.

פרסומאי בטח לא הייתה אחת האופציות. כתיבה זה הרי תחביב ולילד היה פוטנציאל. זיהו אותו מגיל קטן, את הפוטנציאל החביב. היו גם כמה מורים ביסודי שטענו שהילד גאון ושלחו את הילד להיות מדען, רופא או משפטן חריף והצעד הראשון בדרך היה סוג של כיתת מחוננים. יכול להיות שהם צדקו, היכולות בהחלט קיימות.

את העובדה שהגאון הקטן לא מסוגל להתרכז ליותר מארבע שניות, אגב, אף אחד לא טרח לבדוק. כל עוד המאיות זרמו הכל היה בסדר. גם העובדה שהעילוי הקטן הראה סממנים עזים לאנטי ממסדיות שובבה כבר ביסודי לא הפריעה לאף אחד. ואם אלה לא הפריעו, אז מהו מרד נעורים קטן ולא מזיק נגד המורים. כל המורים. טוב, למעט אחד או שניים.  הילד מבריק והראש יסתדר, הוא רק צריך לגדול, להתבגר ולעשות מה שמצפים ממנו.

והשנים מתחילות לעבור וככל שאנחנו גדלים, התדמית שלנו בעיניי הסביבה מתעצבת ומזינה את עצמה. לכל אחד יש דעה ברורה על מה שאנחנו צריכים לעשות עם החיים שלנו כשהוא עצמו לא יודע מה הם רוצים מהחיים שלו, אבל בדיוק בשביל זה הסביבה שלו קיימת - מישהו כבר ידאג לבעוט גם אותו למסלול הקבוע שאחרים בנו עבורו וזו כבר בעיה שלו. הבעיה שלנו מתחילה כשאנחנו נכנעים לתדמית הזו, מתחילים לחיות לפיה ולעזאזל עם מה שאנחנו רוצים. 

ילד עם פוטנציאל. מעניין מה יצא ממנו..

אני לא מדבר רק על קריירה ועבודה. תחשבו למשל על מערכת היחסים האחרונה שלכם. תעצמו עיניים ותזכרו איזה אדם נכנס אליה. עכשיו תפתחו את העיניים, לכו למראה הקרובה ותראו איזה אדם יצא ממנה. הצד השני מנסה לעצב ולשנות אותך לפי צריכיו ונקודת מבטו, לא מתוך כוונה רעה, אגב, זהו הטבע האנושי. אנחנו פשוט מנסים ליצור לעצמנו סביבת חיים נוחה ככל שאפשר.

אל תטעו, אני בעד שינויים ותיקונים ובטח בעד פשרות במערכות יחסים. הרי אם כל אחד יתבצר בעמדתו, לא נתפתח לעולם והדרך להצלחה במערכת יחסים היא התאמות הדדיות והשלמה אחד של השני, אבל כמו בכל תחום אחר צריך לדעת את המינון הנכון ואם את במערכת יחסים איתי - תאהבי את מי שאני עכשיו ולא את מי שאני יכול להיות בעתיד. 

לפעמים אני מסתכל מסביבי ורואה כל כך הרבה אנשים שנאבקים בכל כוחם רק כדי להישאר במסגרת שהחיים מכתיבים להם, ללכת בנתיב התדמית שמישהו אחר יצר עבורם. ללמוד מקצוע נחשב, למצוא עבודה קבועה, אם המזל משחק להם אז הם גם יפלו על בחורה מבית טוב וימשיכו את חייהם בנתיב הקבוע והמוצלח שלהם.
העובדה שרובם תקועים עם מקצוע שמעניין אותם בערך כמו מאבק ההירואי של גחלילית השדה המצויה באיתני הטבע לא באמת משנה, גם העובדה שג'וב החלומות שבו הם תקועים גורם להם ריגוש בערך כמו שערוץ 23 בלילות ימי שישי העליזים גורם לכל מי שאינו חיים יבין לא ממש מפריעה לאף אחד - העיקר שהם מסודרים, לא?

עברתי כמה דברים בחיים. קורות החיים שלי עמוסים ומגוונים. איבדתי עבודות ואיבדתי אנשים. אם להיות ממש כן, יכול להיות שאיבדתי גם דברים נוספים בגלל דרך החיים שלי, אבל דבר אחד מעולם לא איבדתי - את עצמי.

הילד ההוא, עם ההפרעות, הפוטנציאל והאידיאלים עדיין כאן. הוא עדיין ילד שובב וסקרן, כזה שרואה את העולם אחרת ולעזאזל המסגרות. עדיין ילד, רק עם הרבה יותר מגובש ומנוסה.

אני כבר בן 28. יש אנשים שעדיין מחכים שאתבגר.

לפוסט הבא: הדרך לארץ לעולם לא.
לפוסט הקודם: על כאב, משברים ונפילות מתח.

על כאב, משברים ונפילות מתח

לכולנו יש רגעים קשים, אפילו לי. מין תקופות אפלות וחשוכות בהן האנרגיה מתנדפת מאיתנו ואנו על תקן נפקד - נוכח בעולם. רגעים בהם הריקנות מגיחה מפינתה החשוכה אחרי מארב ארוך וסבלני, וכשהיא מגיחה - המנוולת מכריזה מלחמה ותוקפת כל חלקה טובה בגוף עד שהיא מכתרת ומשביתה את הלב.

היא רק מחכה למשבר הזה, החלאה. יושבת בנינוחות מעצבנת וברגע שאתה נופל - היא מזנקת וטורפת את הנשמה.

באיטיות כואבת האפתיות עוטפת אותך ושום דבר כבר לא מרגש או בעל חשיבות.

זה רק אתה והיא, רק אתה והריקנות שלך.

ברוב המקרים אתה תחייך, אבל החיוך שלך נמצא שם על תקן שלט בלבד שאומר לסביבה: "עזבו אותי בבקשה, רק תנו לי שקט...".

לפעמים אתה מרגיש שהכל מתמוטט ואין לך את הכוחות לחזור לחיים. המחשבה האחרונה שלך לפני שאתה סוף סוף מצליח להירדם היא שאולי עדיף לישון עד שהכל יגמר. פשוט להמתין בתוך המיטה הנוחה, מתחת לשמיכה הנעימה, שכרגע היא הדבר היחיד שמעניק לך חום.

מאיפה אוספים את הכוח?

אבל גם לנוחות יש את הבעיות שלה. כשנוח, אין לנו כל חשק לקום ולנסות דברים חדשים, שום כוונה לשאוף למשהו טוב יותר, מספק יותר - נוח קצת יותר. ממקום של נוחות לעולם לא תבוא הצמיחה. 

ברגע שהצמיחה נקטעת - החיים נגמרים ומהרגע הזה אנחנו צריכים לחשוש ולא מעוד משבר, קשה ככל שיהיה. משברים אגב, זה מה שהופך אותנו למה שאנחנו היום. החיים הם אוסף החוויות, הכשלונות וההצלחות שאדם אוסף במהלך חייו.

כל הרגעים הקטנים הללו, מעצבים ומגבשים את האישיות ואופי האדם. האבולוציה של החיים, אם תרצו.

מכל קושי, מכל משבר אנו לומדים דברים חדשים, מפתחים שיטות חדשות ובעיקר מגלים כמה כח טמון בתוכנו. כשאדם עומד בפני מצב קיצוני, אין לו ברירה - זה או למות או לנצח וההוא שלמעלה לא טיפש בכלל, הוא תקע לנו מנגנון במוח שמווסת את כמות האנרגיה לפי המצב הנתון, אבל אתם יודעים מה?

כשאדם עומד על פי התהום של חייו, המנגנון משתחרר, ההגנות יורדות, הפחדים נדחקים והעוצמות האדירות שנמצאות שם, ממש מתחת למנגנון ההוא שמווסת את האנרגיה, מוצאות את דרכן מהלב למוח ומשם הדרך לניצחון כבר סלולה.

אם נשאיל את גוף האדם לצורך ההמחשה, אז המקום החזק ביותר בעצם, הוא בדיוק היכן שהיא נשברה לפני שהשבר התאחה. העצם לא תישבר לעולם באותו המקום בדיוק. ייתכן שקצת ליד, אבל לעולם לא בדיוק באותו המקום של השבר הראשוני, וכמו העצם, כך גם החיים - ברגע שעברנו את המשבר - התחזקנו עוד קצת וגדלנו כבני אדם, וזו בעצם תמצית החיים בעיניי - אנחנו פשוט חיים ממשבר למשבר ובתווך רק מנסים לצמוח וליהנות ככל שניתן.

לפוסט הקודם: דמעות ומלאכים.

דמעות ומלאכים

הוא לא יזכור אותי.
גם אם ארקוד מולו בצעדים מלאי חן ואנופף בידיי אל על - הוא פשוט לא יזכור אותי.
עבורו הייתי עוד בן אדם רע וחסר אנושיות.
אחד כזה שמרוכז רק בעצמו. איש רע. אדיש.
כזה שדוחף את אוזניות הסיליקון היקרות של הפלאפון היקר שלו, מגביר ווליום ודוחף את הראש באפטיות פושעת למעמקי האדמה.
היום, לשניות ספורות - הפכתי לסוג האנשים שתמיד סלדתי מהם.
אותם אלה, שזנחו את החברה הישראלית היפה, החמה, זו אשר מרימה על נס את הסולידריות
והעזרה לזולת לטובת העולם הקטן והצר שלהם.
זה קורע אותי. מהבוקר אני לא מתפקד. פשוט לא מצליח לחשוב על כלום.
אני הרי לא כזה! זה האדם שנשבעתי שלעולם לא אהיה!
הוא ניגש אליי, בדרך לתחנת האוטובוס וסימן משהו עם יד רועדת מבושה.
הוצאתי אזניה אחת מהאוזן ולרגע עצרתי לברר מה הוא רוצה.
הוא הושיט יד ובתנועה קלה סימן לי לנדבה.
כבר לפני המון זמן הפסקתי לחלק נדבות לכל דורש. כל העסק הזה פשוט דחה אותי.
קבצנים פזורים בכל מקום, פושטים יד. זה הפך למקצוע. רשתות של קבצנים.
חינכו אותי לעזור לכל מי שמגיע למצב של פשיטת יד, אבל המציאות בארץ פשוט בלתי נסבלת.
כבר קשה להבחין בין אותו אחד שבאמת זקוק לכמה שקלים לבין עוד סוחר תרומות מקצועי.
אבל הוא היה שונה. כבר שהוא ניגש אליי משהו בתוכי אמר לי שהוא זקוק לעזרה,
אבל בחרתי להתעלם. החזרתי את האוזנייה למקום והמשכתי ללכת.
הוא הלך אחרי עוד כמה צעדים והתייאש.
לקח לי בדיוק דקה להבין מה עשיתי.
המבט המבוהל וחסר האונים שלו רודף אותי עד עכשיו. הוא לא הצליח לבטא את עצמו.
הוא ניסה להסביר לי שהוא אמיתי. ניסה בכל כוחו לומר לי שאין לו ברירה אחרת,
אבל שום דבר לא יצא מפיו פרט לנהמות לא ברורות. הוא פשוט לא יכל לדבר.
סירבתי לאדם מבוגר, שנוסף להכל אלוהים שכח לברך אותו ביכולות דיבור.
והמבט שלו. המבט המבוהל הזה לא נותן לי מנוח.
אחרי כמה דקות, מהאוטובוס, ראיתי אותו מסמן לאנשים שהוא רוצה לנסוע באוטובוס ואין לו כסף לנסיעה. עובר בחוסר אונים מאדם לאדם. לעזאזל!
5 שקלים והייתי הופך אותו לאדם קצת פחות עצוב. 5 שקלים ואולי הוא היה מחייך בזכותי!


בסך הכל חתיכת ברזל.  


מהבוקר אני מסתובב עם גרון חנוק.
הדמעות שלא יוצאות מהעיניים, זולגות על הלב, שנקרע.
למה לא הקשבתי?!
לא הקשבתי לו וגם לא ללב, ההוא שאף פעם לא טועה!
ועבר עליי יום פשוט מזעזע. יום שלם שאני לא מתפקד ואני מאשים בזה רק את עצמי.
זה פשוט מגיע לי.
אני לעולם לא אשכח אותו.
המבט הזה, הקריאה האילמת לעזרה. זה פשוט לא יוצא לי מהראש.
לא כך חונכתי. אני פשוט לא אחד מאותם אלפי זומבים אפאטים וחסרי רגישות.
מעולם לא התחרטתי על החלטה שעשיתי. עד היום.
אני פשוט מתבייש בעצמי וגרוע מכך - אין לי איך לתקן.
אני בספק אם אפגוש באותו יהודי יקר שפנה אליי בחוסר אונים.
אני גם בספק אם מילות החרטה הללו יגיעו אליו אי פעם.
כל שנותר לי הוא ללמוד מאותה דקה החוזרת בריפיט שמסרב להסתיים בתוך הראש וקורעת את הלב בכל פעם מחדש.

לפוסט הקודם: מה צריך בן אדם?